ביקורת על התערוכה "לגמרי לא שקטים"

הארכת תערוכה "לגמרי לא שקטים"

התערוכה "לגמרי לא שקטים", שבה מארחת האגף את גלריה יאיר מת"א, תציג עד ה-8.1.11

שיח גלריה עם דני ורטה בתערוכתו "שברים שלמים"

ביום שישי ה- 31/12/2010
בשעה 12:00
יתקיים שיח גלריה עם דני ורטה
בתערוכתו "שברים שלמים"

תמונות מפתיחת התערוכה "שברים שלמים" של דני ורטה בגלריה יאיר

ביום חמישי שעבר נפתחה בגלריה יאיר תערוכת צילומים של דני ורטה "שברים שלמים"

"שברים שלמים" דני ורטה

בגלריה יאיר תפתח תערוכתו של דני ורטה - "שברים שלמים".

תאריך הפתיחה - יום חמישי, 09/12/2010 בשעה 20:00

תאריך הסיום - יום שישי, 21/01/2011

תערוכת יחיד לבימאי ולתסריטאי ("חמסין", "אספלט צהוב", מטאליק בלוז", "הטורבינה האנושית") בה יוצגו צילומי העקבות שהותירה השריפה במפעל הרהיטים בקיבוץ צרעה (מועד פתיחת התערוכה נקבע לפני זמן רב וללא קשר לאירועים הטרגיים בכרמל).
מפגש טעון ורב-עצמה של כיליון ואסתטיקה הבורא עולם של דימויים, טקסטורות ותצורות חידתיות

לגמרי לא שקטים

גלריה יאיר מת"א שמחה להתארח בגלריה האגף בחיפה בתערוכה חדשה: "לגמרי לא שקטים", שאוצר יאיר שולביץ.


זו תערוכה קבוצתית ללא נושא מוגדר, אך ניתן למצוא בה רוח כללית משותפת השורה על כל היצירות שהיא בבואה לתערוכות המוצגות בגלריה יאיר.


הקשר המיוחד של גלריה האגף עם גלריה יאיר נובע מהבנה והערכה הדדיים. שתי הגלריות מתנהלות בצניעות ופועלות בחללים קטנים ואינטימיים.

הן אינן כפופות לאיש או לדבר מלבד האמונה באמנות אותה הן מציגות.



הפתיחה ביום חמישי
25.11.10
20:00
נשמח לראותכם

גלריה האגף
רחוב הנמל 51
העיר התחתית, חיפה

והיא היתה לי מדינה אחרת

מאת נורית טל-טנא
מתוך גיליון העיר תל אביב, מדור תרבות העיר/אומנות
בתאריך 29.10.10

תוכנה של הכתבה מובא כאן, כמעט במלואו:

תערוכתו של גיל צלנר "איילת השחר" המוצגת בימים אלה בגלריה יאיר, שבין שורות החנויות ברחוב אבן גבירול המתמשך, מאפשרת לנו לפגוש, בנחמה זמנית ובאינטימיות מפרה, יצירה שיש בה מן הצניעות.

גיל צלנר מציג סדרת ציורים ורישומים, שנוצרו במהלך ארבע השנים האחרונות. נופים אורבניים פרוזאיים, שנוצרו סמוך לסטודיו האמן, הממוקם במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, בין מפגש הרחובות גר"א, איילת השחר, הרכבת וראש פינה. יש משהו אינטימי ומיידי בצפייה ראשונית בעבודות בפורמט ציורי קטן ממדים, העשיר בצבעוניות עכורה לצד חלקים "רייקים". נדרש מאיתנו הצופים להתקרב לפורמט ולהתעכב למבט נוסף המספק את הצורך להתחקות אחר המקום ואחר הדרמות המסתתרות.

במבט ראשון נדמה כי צלנר נכנס לקטגוריה של הציור הפיגורטיבי, ציור נוף, אך למעשה הוא חריג בנוף האמנים המקומי, בשיטות העבודה ובהתיחסותו לנושא הציורי. הוא לא מצייר בסטודיו מתוך תצלום של המקום כפי שציירים רבים פועלים כיום, אלא לוקח על אופניו בד, צבעים ומכחולים, יוצא לרחוב ועובד מתוך התבוננות.

צלנר נוקט שיטת ציור שנדמה שכמעט פסה מן העולם, שיטה האופיינית לציירי העבר, הציירים האימפרסיוניסטים וקודמיהם מהמאה ה-19, שיצאו למרחבי הנוף עם צבע ובד קטן הקל לנשיאה וניסו ללכוד ביצירותיהם את אזורי המפגש, בין הטבע הנקי והטהור, לבין המלאכותי מעשה ידי אדם – גשרים, מפעלים, בתים, בניינים, גדרות וכל המרמז ומדגים את התערבותו של האדם בטבעי, הפראי והבלתי מופרע.

התבוננותו היא התבוננות ריטואלית, כזו היוצרת זיקה אישית למקום. יש בהתבוננות מהדבקות ומהמחויבות שבתפיסת הדיוק של המבט הבלתי מתווך, מבט ישיר שאינו מתפשר. צלנר מגיע לאותו מקום קבוע, באותה שעה, משך ימים, שבועות ולעיתים אף חודשים ומצייר מאותה זווית. הציור והרישום שלו יוצרים מפגש של חסד. מפגש אינטימי בין הצייר לכלי הציור שלו, בין הצייר לקהל העובר ושב שסביבו, בין הצייר לרגע ממוקד בזמן. מפגש עם האתמול, היום והמחר. מפגש עם נקודת נוף אורבני על בנייניו והדמויות הבודדות המתהלכות בו, עם אותן סיטואציות המתרחשות באותה פינת רחוב מוכרת.

גיל צלנר - איילת השחר, פתיחת תערוכה

הפתיחה ביום חמישי, 7 באוקטובר, בשעה 20:00
גלריה יאיר, רחוב אבן גבירול 6, תל-אביב

שם ברחובות התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, רחוק מהעין, נמצאים מושאי ציוריו של גיל צלנר. הסטודיו של צלנר שכן ברחוב הגר"א ומשם החל לצייר את סביבתו הקרובה: רחובות הגר"א, איילת השחר, הרכבת, ראש פינה: חוזר לאותה פינה קבועה, לאותו מפגש רחובות.
גם לאחר שנאלץ לעזוב את הסטודיו ולעבור לאזור אחר, ממשיך צלנר בעקביות לחזור ולצייר שם. שגרת העבודה באותו אזור היא ריטואל המעיד על קיום זיקה רגשית עמוקה למקום, וכי בחירתו בו אינה מקרית.
זקוק למבט ולמגע הישיר עם מושאי ציוריו, על כן הוא רושם ומצייר מהתבוננות.
אלו נופים עירוניים מצולקים ומחוספסים: בתים, עצים ולעתים קרובות נוכחת דמות אחת בלבד. שורה עליהם הלך רוח קודר ומלנכולי: העצים חשופים, מוטים אלכסונית על סף קריסה. בתים נוטים על צידם, שחלונותיהם אטומים הנראים כנטושים. הדמות נראית בודדה, תלושה, חסרת תווי פנים, מחפשת אחר שיוך כלשהו למקום, כמעט כלואה בנוף. בציור מרגש במיוחד נראית מהגב ילדה קטנה ואבודה, תוהה במרחב וצופה בתימהון בדבר מה שמסעיר אותה.
בציורי השמן גוונים כהים מתערבבים זה בזה, צבעוניות חומה דומיננטית על רקע אפורים, כמו עכירות. צלנר מנסה למצוא את הגוון והטון המדויק לרוח המקום.
אווירת הציורים חורפית אבל רחוקה מפסטורליות. דבר מה מעיק עליהם, סוד מסתתר בקרבם.
רישומי העיפרון עשויים באינטנסיביות רבה, בנויים ממערך קווי צפוף וסוער, כמו מנסים להכיל את הכול, אולי גם את הפצע שקיים בנוף, אותו פצע שצלנר תופש כמאפשר לריבוי להתקיים.
צהוב בהיר, כמעט דהוי, משמש כרקע בחלק מהרישומים, ומזכיר אור קלוש של פנס רחוב לילי החושף את הפינות האפלות.
מהו המקום שצלנר חוזר אליו שוב ושוב? הוא בא והולך אל החצר האחורית שלנו. קרובה אלינו במרחק נגיעה אך מודחקת ורחוקה עד מאד מהתודעה.
עובדים זרים ופליטי הגלובליזציה, נרקומנים וזונות משולי החברה והמודרים ממנה, מאכלסים את מתחם התחנה המרכזית הישנה. להגיע לשם בהתמדה מחייב ראשית להישיר אליהם מבט.
צלנר אומר שהוא מוצא את עצמו פעמים רבות מצפה ומחכה לאיש המסוים שיעבור במקום. מתקיים איתו סוג של דיאלוג ללא מילים. לדידו זו חזרה למקום מוכר, גם אם הוא מכיל סיטואציות אנושיות קשות. החזרה למקום מוכר מאפשרת לו השהייה, העמקה ויכולת ללכוד את רוחו וקצבו.
ציוריו של צלנר צנועים,קאמריים ונוגעים ללב באנושיותם. עבודותיו אינן כובשות את הצופה ממבט ראשון, אלא מזמינות אותו להתבוננות מעמיקה בדומה לתהליך יצירתם.
.
יאיר שולביץ

שבוע אחרון ל ART SALE

ART SALE בגלרייה יאיר

מבחר ציורים מתוך המכירה המתקיימת בימים אלו בגלרייה יאיר

ART SALE

ביקורת של עוזי צור, "הארץ", על התערוכה "ראשים מדברים"

להלן הביקורת של עוזי צור
(תרבות וספרות / "הארץ")
על התערוכה "ראשים מדברים" ,
שפורסמה ב - 06/08/10


גלריה "יאיר" בדרכה המינורית, המסורתית יותר, מצמצמת עצמה לתצוגה של דיוקן עצמי של גלריית אמניה שלה המופנמת, המקומית, במדיום הקלאסי של דיוקן הציור והרישום. אבן הבוחן של התערוכה הזו היא דיוקנה העצמי יוצא הדופן של רינה פלד, העוגנת מחוץ למים המוכרזים של האמנות המקומית - פלד רשמה את פניה כרוח רפאים עמומה (שהצל נקווה בתוויה כמי תהום אפלים) על פני דף המכוסה בצפיפות בגרפים רפואיים של בדיקות א.ק.ג. דיוקנה העצמי של מיכל בקי הוא דיוקן עוברי המתפתח להיות לדיוקן ילדה, אך עדיין לא הגיע אל דיוקן האשה הבוגרת, שהיתה לאם בעצמה. שולי בר-נבון כמו חצבה את דמותה הנערית, הגברית משהו, מתוך חומר הנדמה לגוש של חושך רך על רקע האור הנגוע. גלעד קידר משמר את האקספרסיוניזם הלירי של ציוריו המופשטים בבואו לצייר את פניו בכתום, אך הוא מטעין אותו באיזו אלימות משתלחת וואן-גוכית, באופן שהוא "מגלף" את לחייו המשוקעות, אישוניו, אוזניו ושער ראשו. ברצועות מוארכות של פלנלית, הפרושות זו מעל זו כסרטי צילום פרימיטיביים, חן שפירא מטביעה רצף מונפש של פנים אנושיות אנונימיות בשחור מתפוגג, שכמו שקע, נקווה ונקרש על פני הבד. ירמי עדני מעביר ומכפיל את דמותו הארוטית, המיוחמת, אל לוח קרטון ממוחזר ואז נותן לעור הפנים, הנדמה לנשל נחש, להתפרק ולהתפורר לאטומיו התאיים של עור הקרטון. אבי וורצל מבתר את פניו ובין הבתרים, ברווח הנוצר, עדיין נרעדים, רוטטים ומתמשכים מעוצמת החיתוך תווי הפנים של החצאים שבותרו והופרדו. שי זילברמן הסיר את פניו כמו היו מסכה דקיקה ומימית מצבעי אקוורל שתוויה מצויים במצב צבירה נוזלי, קלסתר שהוא פלילי ורגיש כאחד. דיוקן עצמי של אורי שטטנר נדמה לתמשיח קיר רנסנסי, שהאור הירושלמי ועזובת הנפש פשו וכירסמו בו עד שהיה לחורבה נאה עד מאוד, של דיוקן ותפנים הבלולים זה בזה. ניתן לסגור את מעגל הדיוקנאות העצמיים בזה של שמרית בר, שבו קורים רבים ודקיקים של צל נטווים בטבור הדף הלבן הריק לפקעת נאפלת.

לינק לכתבה:http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1183326.html?more=1

ביום שישי ה- 13.08.2010 תנעל התערוכה "ראשים מדברים".

שיח גלריה במסגרת התערוכה "ראשים מדברים"

ביום שישי ה-30.07.2010 בשעה 12:30 בצהרים יתקיים שיח גלריה עם האמנים המשתתפים בתערוכה "ראשים מדברים"

ראשים מדברים - תערוכה חדשה בגלריה יאיר

תאריך הפתיחה - יום חמישי, 01/07/2010 בשעה 20:00 (במסגרת אירועי "לילה לבן")
תאריך הסיום - יום שישי, 13/07/2010

תערוכה קבוצתית של דיוקנאות עצמיים המציגים התבוננות פנימית והלכי רוח מהורהרים ומלנכוליים החושפים גם מצבי חולשה, פגיעות, חרדה וכעס כניגוד למוחצנות ושליטה.
משתתפים מיכל בקי, שמרית בר, נעמי בריקמן, שולי בר-נבון, אבי וורצל, אורלי ורטהיים, שי זילברמן, עידו מרקוס, שחר סיון, ירמי עדני, רינה פלד, גיל צלנר, גלעד קידר, אורי שטטנר וחן שפירא.


יאיר - גלריה לאמנות
רח' אבן גבירול 6,
תל אביב

www.yairgallery.net

ביום שישי ה - 4 ביוני, פירסם עוזי צור, כתבה בעיתון הארץ, בעקבות ביקורו בתערוכה "הצל של הצל", בגלריה יאיר, המציגה ציורים של אורי שטטנר.

גדעון עפרת מדבר בפתיחה של התערוכה אורי שטטנר -"הצל של הצל"

גלריה יאיר לאמנות | Yair Art Gallery


פתיחת התערוכה "הצל של הצל" 13.5.2010-
גדעון עפרת מדבר על עבודותיו של אורי שטטנר ז"ל

קטלוג מהתערוכה של אורי שטטנר - "הצל של הצל"

בגלריה יאיר מוצגת תערוכת ציורים של אורי שטטנר - "הצל של הצל"

קטלוג יחודי מהתערוכה, המציג מגוון מעבודותיו של אורי שטטנר, ניתן לרכוש בגלריה יאיר, במחיר 45 שקלים בלבד!

בקטלוג מאמרים מאת: גדעון עפרת ויאיר גרבוז, בשפה העברית ובאנגלית.

יאיר - גלריה לאמנות

רח' אבן גבירול 6,

תל אביב

www.yairgallery.net

art@yairgallery.net

in Facebook

טל. 03-6956927

מכירה מאוסף הגלריה ART SALE - תמונות מהמכירה

גלריה יאיר לאמנות | Yair Art Gallery

תמונות ממכירת אוסף הגלריה
03/03/2010 - 12/02/2010

נכתב עלינו בעתנות: אלי ערמון אזולאי. צלו של האמן. הארץ 13/5/2010

אלי ערמון אזולאי. צלו של הצל. הארץ, 13 מאי 2010

צלו של האמן

תערוכה בגלריה יאיר בתל אביב מנסה להחזיר לתודעה את הצייר אורי שטטנר, שמת ב-1999

התערוכה "הצל של הצל", שתיפתח הערב בגלריה יאיר בתל אביב (אבן גבירול 6), מעניקה הזדמנות חוזרת לראות מעט מיצירתו של הצייר אורי שטטנר (1935-1999). שטטנר, יליד תל אביב, נחשב לאמן אוטודידקט, אף שהוא למד תקופה בת שנתיים במכון אבני, בעיקר אצל הצייר יחזקאל שטרייכמן. במשך עשור בשנות ה-60 הוא חי בפאריס, תקופה שהשפיעה גם היא על יצירתו מבחינת הפואטיקה המסוימת שרכש בציור. תערוכתו הגדולה האחרונה הוצגה ב-2001 במוזיאון רמת גן.

אורי שטטנר, ללא כותרת, שנות ה-80. גלריה יאיר בת"א

בעל הגלריה ואוצר התערוכה הנוכחית, יאיר שולביץ, שם לו למטרה כשפתח את המקום להציג אמנים שמסיבות שונות לא זכו לתהודה או להכרה נרחבת. הגלריה נפתחה לפני כשלוש וחצי שנים בתערוכה של שטטנר, אך כעת יוצגו עבודות אחרות שלו. [.. http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,610,209,49471,.aspx]

גדעון עפרת, "העולם כדימוי וכאידיאה". מתוך קטלוג התערוכה "הצל של הצל" בגלריה יאיר

גלריה יאיר לאמנות | Yair Art Gallery

גדעון עפרת
העולם כדימוי וכאידיאה

אורי שטטנר הסתובב בינינו כמי שהוגלה שלא בטובתו מהגדה השמאלית של נהר הסיין אל המזרח-התיכון. כל הופעתו הבוהמית והגנדרנית-מעט, אורח דיבורו הרך, המוזיקה הקלאסית שנעטף בה, המשוררים הצרפתיים שהרבה לקרוא בהם, המלנכוליה שאפפה את דמותו השקטה והחולמנית, שלא לומר – עולמו האמנותי המקיים שיג ושיח עם הקלאסיקה האירופאית – כל אלה אמרו התבדלות, סגירות, ומעל לכל - רוחניות אחרת ותרבותיות גבוהה הנטועות "שם", בתור הזהב הפאריזאי שבין שחר המודרנה לבין שנות החמישים. מפתיע אפוא לגלות את הקישור האמנותי שיצר שטטנר בין ציורים ורישומים של אלברטו ג'אקומטי לבין הפשטה לירית שבמסורת "אופקים חדשים", של יוסף זריצקי ושל אביגדור סטימצקי, בעיקר.

שטטנר, אוטודידקט (למעט שנתיים – 1959-1958 - ב"מכון אבני") ותופעה אינדיבידואליסטית מוערכת מאד בעולם האמנות הישראלי בין שנות השישים לשנות התשעים (עד לפטירתו ב- 1999 ממחלה קשה בגיל 64), צמח מתוך ההפשטה הלירית הפאריזאית, שאותה חווה, תחילה כתלמידו של יחזקאל שטרייכמן ב"אבני", ולאחר מכן בתחילת העשור של שהייתו בפאריז, שנות השישים. בעבודות הדיו על נייר שיצר בתחילת אותו עשור – קורי קווים דקיקים טוו דינאמיקות של נופים מסתוריים וסמי-סוריאליסטיים מופשטים, עתירים בהצטלבויות, התנגשויות ומתחים כנגד כתמים שחורים ושכבות אפורות עגמומיות ופתוחות. מוזיקליות, עדינות נפש, ערגה למטאפיזי וחרדה קיומית נשזרו בדפים, שכולם אמרו נפש פגיעה, ספק שברירית וספק מאששת נוכחותה בין האין לבין היש. אקזיסטנציאליזם סארטרי, המאשר קיומו של אני מתוך אינותו, הולם את הרישומים האקווארליים הללו. אך, כבר בפאריז מרד שטטנר בתשתיתו המופשטת, משאימץ את מגמת "הפיגורטיביות החדשה" – פיגורטיביות אקספרסיבית אלימה ואגרסיבית שבמרכזה דמות האדם, המקיימת זיקה עזה לפרנסיס בייקון ופיקאסו. בין השאר, צייר אז ציורי דיות על נייר בנושא מעוני השואה (את ביטויה נאתר באותה עת בפאריז גם בציורי מריאן – פנחס בורשטיין, הישראלי לשעבר, שהיה לאחד מהבולטים בזרם ה"נובל פיגורסיון").

לאחר פרק של ציורי פסטל צבעוניים סמי-פיגורטיביים ותערוכת יחיד ראשונה ב- 1969 בגלריה "גורדון", ניסח אורי שטטנר בתל-אביב של מחצית שנות השבעים את הפואטיקה המיוחדת לו משהתמסר לדיוקנאות אפרפרים ומטושטשים. פיגורטיביות שקטה ומופנמת, שאימץ לאקוורלים ולשמנים שלו, ספגה לעומקה רגישות ודכדוך, שעלו ביצירתו מראשיתה, כמו גם פיוטיות (את זיקתו לשירה ביטא עוד בשלהי שנות החמישים, כשאייר ספרי שירה בהוצאת "עקד"), תוך שעוטה גווני תכלת-אפרפר-וורדרד. אינטימיות נותרה צו המחייב את נושאי הציורים גם בשנות השמונים והתשעים: דיוקנאות עצמיים, תפנימים עם בת-זוגו וטבע דומם. הרישום הקווי הדינמי פועל פעולותיו בתצורות אורגניות וזוויתיות, סגורות ופתוחות, שקופות ברובן ואטומות במיעוטן (כמסורת האקוורל של זריצקי). פעלתנות הקווים החדים על הרקע המונוכרומי הבהיר סמוכה מאד לציורי השמן של ג'אקומטי בנושאי תפנימי הסטודיו, הדיוקנאות והנופים שצייר בשנות הארבעים.

בה בעת, ציוריו של שטטנר הם מוזיקה קאמרית שאין לטעות בייחודה: ה"סולם" המוזיקלי-הציורי קבוע, נע בין רקע אפור-תכלת לרקע אפור-וורוד, שלתוכו חודרים ה"כינורות" השטטנריים בכחול ואדום בהירים המסמנים דמות, רהיט, פרי, או שמץ נוף הנשקף מחלון (כשנשקף, משמע – כשהחלון אינו סגור ומארגן את פני השטח במבנהו המלבני או הרשתי), משולבים ב"ויולה" של מכחול שחור עבה יותר, אך לעולם לא בקונטרפונקטים של קונטרבס או פסנתר עז-אקורד. כי המוזיקה הקאמרית של שטטנר חרישית וענוגה, ועוצמתה כעוצמת המים השקטים החודרים עמוק. בדידות ומדיטטיביות עושים יד אחת בציורים הללו, בהם שקועה דמות (האמן או זוגתו) עמוק בעולמם הרוחני. הסטטיות של נתוני התמונה - החדר, החפצים, הישיבה וכו' - מנוגדת לאקטיביות של יד-לב-עין בלתי שלווים המסעירים את המראה ברוך פיוטי.

ראו את סדרת ציורי "אישה בחדר": שנות התשעים, אורי שטטנר התגורר עם רעייתו בשכונת גילה שבירושלים. מחלון דירת השיכון הנזירית של בני הזוג, חלון המשקיף צפונה, ניבטו הרי ירושלים הנכבשים בשכונות חדשות. לצלילי מוזיקה קלאסית המתנגנת דרך קבע, שטטנר לא חדל לצייר אינספור תפנימים, מרביתם בצבעי מים על נייר, אך גם שמנים על בד, בהם נראית בת הזוג יושבת בחדר סמוך לחלון, שממנו נשקפים ההרים. נייר קרם-אפרפר מקנה מצע מלנכולי לרישום עיפרון סקיצאי מהיר, המסמן בדלֵי סימונים פיגורטיביים, נגועים במספר כתמים מימיים דלילים מאד, והחובר לתמונה לירית ומופנמת של התכנסות ומבט מדיטטיבי המגן על מקלט-הבית מפני העולם שם בחוץ. שלווה רבה, הנחה על דמותה המתכנסת של האישה, הורחבה אל המראה כולו, בפנים ובחוץ. משהו מסטימצקי בשילוב הקדחתני של הקו והגוון האפרפר נוכח במסע התפנימים הבלתי נדלה הזה של שטטנר. עוד ועוד עשרות על עשרות של תפנימים הפכו לווריאציות על נושא, המזכירות את תרגילי החלון והגג של זריצקי משנות השלושים ותחילת הארבעים (כשאורי שטטנר צייר את עצמו בצבעי שמן מצייר כנגד קנבס גדול, הוא עשה כמעשה זריצקי בציורי עצמו מצייר על הגג התל-אביבי ב- 1942-1941 בקירוב: התפנים וציור התפנים התמזגו, והצייר ספק נמצא בחדר וספק בציור. לא פחות מכן, חוץ ופנים של סדנת הצייר התמזגו בדומה לציור ה"אטלייה" של גוסטב קורבא).

שטטנר ניגן להפליא את "וריאציות-שטטנר" שלו כמוזיקה קאמרית אנינה ביותר. לא אחת ולא שתיים, "ביצע" הצייר את מנגינתו בצבעי שמן על בד, כשהוא שומר על רוח "אקוורלית" בזכות גוונים מהולים המקימים דיאלוג עם הבד הלבן שמתחת. במסורת "אופקים חדשים" ניתן לומר, שהבד של שטטנר "נשם-גם-נשם". במסורת ג'אקומטי ניתן לומר, שציורי שטטנר אישרו את היש מתוך ריקונו. באחד מציורי השמן היפים יותר בסדרת "אישה בחדר", המיר הצייר את התפנים של האישה ליד החלון בשילוב של רישום-פנים (הרעיה יושבת בחדר ותופרת בסמוך לשולחן וכיסאות) עם רישום-חוץ שרשם בסביבות גילה, אולי מבט אל בית-ג'אלה השכנה. החוץ והפנים זורמים זה אל תוך זה באין מפריע וללא גבולות וחיץ. שקיפות רבה וזכה דנה את מראה הפנים-חוץ הזה לנפשיות המרחפת במחוזות רוחניים ערטילאיים. בהתאם, הדינמיות של היד הרושמת בריתמיות אינה פוגמת בשלווה, בדממה ובסטטיות העגמומיות, המבקשות אחר מרחבי אינסוף מתוך רגישות והפנמה נדירות של יד-עין-לב.

הזיקה של שטטנר לג'אקומטי לא סתרה דיאלוגים אמנותיים שניהל עם קלאסיקה אירופאית: הכלב המשולב בתפנימים, כשהוא רובץ מכונס ביצועו או על כיסא, "מתכתב" עם ראש-הכלב המסתורי שצייר פרנציסקו גויה בערוב-חייו בין 1823-1820, ואשר הותיר רישומו הרב על הצייר הישראלי. דיוקן רנסאנסי או בארוקי של אישה "מאדוניית" עונה מצד ימין לדיוקן בת הזוג הנמה לרקע חלון ירושלמי ולצד שולחן. גם יחסי האמן וכן-הציור בציורי שטטנר מאזכרים בחלקם את דמות הצייר ב"לאס מאנינס" של ולאסקז. כי בשעה שבודד עצמו שטטנר מההוויה הישראלית לטובת התפנים של הבית והאטלייה, הוא ברא מרחב אמנותי שמעבר לזמן ולמקום, בו נפגשו, לצלילי המוזיקה הקלאסית, הוא והציור האירופאי.

כלב מנומנם, אישה מהורהרת, חפצים דוממים – כל אלה מתפרקים על בדיו של שטטנר כסימנים רישומיים הצפים בערפיליות הגודשת את התפנימים. כאן כל יחידה מבודדת כעולם עצמאי, או שמבקשת אחר קירבה לזולתה. סגירות ונתק של רכיבים ארציים עונים לאֶתֶריות אל-חומרית, רגשית ומופשטת, המאחדת את הריבוי. וכך, לרגעים, מתגודדים חפצים, כלים וירקות על שולחן בהתגודדות סזאנית "חומרית"; יש שהנייר כמו מבקש לארגן את הרכיבים ברשת של מרובעי ארון-כיסא-חלון; יש שכיסא ועליו טבע דומם זוכה למעמד מרכזי, עת דמות הרעיה נמוגה לרקע ומתעמעמת ברקע התכלכל-אפרפר; ויש אף ששטטנר "ממיס" את דיוקנו העצמי ומותירו לנזול בנזילות ליריות של צבע אפור, הנטמע באפרוריות הרקע של החדר. ככלל, דומה שהמאמץ הגדול של הצייר הוא לארגן את העולם ולאשר ממשות קונקרטית – ולו רק של כיסא, ולו רק של פרי או ירק – בתוככי מרחב בלתי קונקרטי חומק ובלתי נתפס. שזוהי הפנומנולוגיה של אורי שטטנר: בדידות מהורהרת המטילה את ההכרה והרגש הסובייקטיביים על העולם ומפוגגת אותו לערטילאיות. עתה, מעשה האמנות הוא אקט כפול של המסת העולם הקונקרטי ושל המאמץ הבו-זמני להציל מתוכו נקודות אחיזה, שלא לומר - קשר. מה שביסודו הוא ביטחונם של בית, אהובה, כלב וחפצים מוכרים, האני של האמן – נידון ל"התאדות" זן-בודהיסטית-לכאורה, שכנגדה הצורך לתפוס שרידי ממשות. כאן פוגשת המזרחיות הרחוקה של אורי שטטנר במערביותו, ואם תרצו – פה היא מתאחדת בשופנאואוריות בודהיסטית ואפלטונית גם יחד. בין שני הקטבים של אין ויש – האמביוולנטיות של התעלות אל המעל-ומעבר ושל אובדניות שבריקון עולם ואני. ובתוך כל זה – התוגה הנחה על מצב הבדידות והפרישה מהעולם לצד ההתענגות על יופי כמוס ורב הנולד מהתעלות הרוח על החומר.

גדעון עפרת, "העולם כדימוי וכאידיאה". מתוך קטלוג התערוכה "הצל של הצל" בגלריה יאיר

יאיר גרבוז, "הססנות שכולה ביטחון וחמקמקות מעוררת אמון". מתוך קטלוג התערוכה: אורי שטטנר - "הצל של הצל" בגלריה יאיר

גלריה יאיר לאמנות | Yair Art Gallery

אורי שטטנר יאיר גרבוז

הססנות שכולה ביטחון וחמקמקות מעוררת אמון

אף פעם לא שאלתי את אורי שטטנר על הרגלי וסדרי עבודתו, אך אני מרגיש שאני מסוגל ונדרש ללמוד ולזהות אותם מתוך הגיונם וחוקיותם הפנימית של הציורים המדריכים את הצופה היודע להתבונן בעניין, בהבנה ובסקרנות לדעת את הביוגרפיה של הבד המצויר. זהו ציור החושף ומגולל את תולדותיו. בכל ציור טוב, ובציוריו של שטטנר בכלל זה, טמון קוד המפעיל את הצופה וקובע את צורת עמידתו לפני היצירה, את שלבי וזמני ההתקרבות וההתרחקות ואת התחושות הנובעות מניסיון לדמיין מגע של מישוש פני השטח של הציור. מתוך שלל הצווים המרגשים שציורים אלה מצווים עלי אני מוצא את הרמיזה להתקרבות אינטימית כראשונה וחשובה ומיד אחריה את ההוראה להסתנן בין מריחות המכחול ולהיתקל ולהכיר לפני הכל את חומר התשתית – הבד או הנייר. לדמיין אותם בניקיונם ולנסות להרעיד במחשבה את הבד הריק למשל, כמו נגן כלי מיתר המכוון את הכלי בטרם נגינה תוך הכנת עצמו למגע מדויק ואנין. במפגש היומיומי עם חומר התשתית הבתולי מקיים אורי שטטנר דיאלוג אינטנסיבי עם הבד ומתייחס אליו כאל פיקדון יקר הנתון למשא ומתן עדין. אפשר לומר, שבמובן זה האקט הראשון של העשייה הוא המחשבה שאולי אפשר ואפילו עדיף לוותר על העשייה, להתנזר ולהמנע. תפקידן של הנגיעות הראשונות הוא לפיכך לגרש את קסמו המסרס של הבד הריק וליצור את הלכלוך שיקרא לנגיעות הבאות, המסדרות, המארגנות והמציירות. המגע הראשוני של הצבע בתשתית איננו קשור לפיכך באובייקט המצויר ואיננו לומד ממנו, אלא קשור ביצירת מצע אפשרי לעבודה, מצב מגרה ובלתי נסבל כאחד.

השלב הבא הוא, ככל הנראה, שלב ההתבוננות וההתרכזות באובייקטים המצוירים, רענון הזיקה כלפיהם ובמידת הצורך ארגונם וסידורם בקומפוזיציה הנכונה.

מי שפגש רק ציורים בודדים של אורי שטטנר עלול, אם גם לא חייב, לטעות ולחשוב שמדובר בציור הנוטה להפשטה במובן שהנושא משמש לו רק מין תירוץ וקטליזטור לביטוי ציורי, ומה שקשור לאובייקט המצויר נובע מיחס לציור ולא לאובייקט, וכי לכאורה אין חשיבות רבה לבחירת הנושא, להעמדה ולזווית הראיה. אלא שהכרות מעמיקה יותר תגלה את ההפך הגמור, כלומר, ששטטנר מסוגל ומעוניין לצייר רק את המודלים שבהם בחר ושהנאמנות הריטואלית והאובססיביות למספר של מודלים חוזרים ומצומצמים חשובה מאד לתהליך הציור ובהכרח גם לתהליך קליטתו. ממילא מובן שלא מדובר בצייר מצלם או מתאר, גם לא בצייר מסגנן ואף לא מדובר בצייר המתייחס למודל באופן פסיכולוגיסטי אלא בצייר המגלה זיקה רגשית חזקה מאד ומותנה מאד למודל ומושפע ממנו וחווה אותו בכל פעם מחדש ומקבל את הנושא כבעל זכות להכתיב את הלך הרוח של הציור. היחס העמוק לנושא מחד ולחומרי הציור מאידך מפיק מאורי שטטנר מין נגיעה הססנית, זהירה, לעיתים מגמגמת משהו. מדובר בחיפוש אחרי הצורה הנכונה והגוון המדויק, כשהרצונות להעלים, לטשטש ולוותר חזקים לא פחות, ואולי יותר, מהצורך להתייחס אל הנראה לעין. החיפוש, המדידה, ההקצעה ואפילו סימני הגמגום לא נועדו להמחק ולהתבטל עם מציאת איזה פתרון החלטי וברור. הם כשלעצמם, עם כל חוסר ההיגיון המילולי שבדבר, מהווים הצעות אלטרנטיביות לאותה צורה עצמה, וככאלה כולם גם יחד מדויקים וחד משמעיים. האם אפשר ומותר לומר על ציור שיש בו גמגום מדויק? בהחלט! גם כאשר הצייר מצייר וגם כאשר הצופה מתבונן, הם עדים למאבק שאין בו מנצחים וגם לא מנוצחים.

זהו מאבק בין הידיעה לבין ההתבוננות, בין ההבנה לבין התהייה, בין הקביעה לחיפוש, בין העבודה להשראה, בין הסידרה לציור הבודד, בין השיקולים הציוריים לבין יחסי האמן – מודל, בין הפיתויים לאתיקה. מי שמתחבר לציור של שטטנר ועושה אותו מחדש בדמיונו ימצא, שאם התחיל כמו הצייר גם ימשיך כמוהו, תוך שהוא נקלע לריתמיות מחייבת ומובילה של נגיעות מעוררות התרגשות והזדהות. אורי שטטנר, על פי ציוריו ונטייתם לוריאציות ולמקבצים תקופתיים, הוא צייר פועל, כלומר צייר שמתחיל ציור חדש כי התחיל יום חדש וכי זה מה שהוא יודע וחייב לעשות, בלי לחטוא בספרותיות יתר: זהו ציור של בוקר; לא במובנו האופטימי, גם לא הפסטורלי, ובודאי שלא במובן המרץ והספורטיבי, אלא במובן של חובת העשייה ובמובן של חיוורון ושל לחות ושל ערפול ושל חמקמקות מעוררת אמון ושל פסטליות ובמובן של אור ונגיעה רכה. ציוריו של אורי שטטנר אינם מעוררי סימפוזיונים ואינם קשים מבחינה סיווגית. הם אינם מאפשרים למבקר האמנות ולאיש האקדמיה להטביע אותם במילים ובתיאוריות ובפרשנות עיוורת. אלה ציורים שאינם יוצרים התנגדות והתעקשות, אך העובדה שהם יכולים להתקבל גם על דעתם וטעמם של אנשים שמרנים ו/או חסרי רגישות ויזואלית, אינה עומדת בסתירה לחוויה האינטימית והעמוקה שצפויה לצופה שאיננו מתעקש על פענוח, אלא על הראייה ועל העיקוב אחרי צמיחתם מהבד הריק ועד למראה הסופי הכופה את עצמו על הצופה, אמנם בנעימות אך בלא פחות תקיפות. ציור חסכני, מרומז ומתומצת כמו זה של שטטנר, לו לא היה מדויק והכרחי היה מפעיל את הצופה לדשן אותו מחדש בדמיונו, למלא את החסר, למהול את המרוכז ולהיות יצירתי בעצמו. בפועל קורה שהצופה העומד מול ציוריו של אורי שטטנר מוצא את עצמו חסר תעסוקה יצירתית. הוא חייב לקבל את מה שיש בציורים, לא כצמצום של עולם חוץ ציורי עשיר יותר, אלא כעולם שלם, עשיר ומספק.

אם טרם נשחק המינוח "צייר של ציירים", הרי אורי שטטנר ראוי לו עד מאד, מכל בחינה שהיא. יכול להיות שהפירוש המעשי של המינוח "צייר של ציירים" הוא שצייר כזה מעורר בעמיתי, מלבד הערכה ואהבה, גם גירוי גדול וגם תחושה מעודדת של דיאלוג מתמשך. אני חי עם שני בדים של אורי שטטנר בביתי, ובכל יום אני פוגש אותם בעניין מחודש ובהרגשה שהמכחול שלו יהיה תמיד חלק מהזיכרון שלי, אף על פי שהציור השלם עצמו אף פעם לא נשאר בזיכרון, ואין תחליף למפגש הפיזי לשם רענון החוויה.

תערוכה איננה אלא חלון ראווה שדרכו יכול הצופה לדמיין ולקוות למפגש הרבה יותר אינטימי עם הציורים, שמבקשים לרדת מקירות האולם ולהתלות מול כורסת ישיבה נוחה בתנאים של ריכוז, אורך רוח ושקט. אם נדמה התפתחות ביוגרפית של ציור לכל צמיחה אחרת, הרי אורי שטטנר יודע לעצור ולסיים את ציוריו כאשר הם בשיא הבגרות והבשלות, הכוללת בתוכה גם את הניסיונות והתהיות של ראשית העשייה, ובמובן הזה כל ציור טוב הוא גם שיעור ציור מרתק.

מתוך קטלוג התערוכה: אורי שטטנר "הצל של הצל", גלריה יאיר. 13.5.2010

אורי שטטנר- הצל של הצל

גלריה יאיר לאמנות | Yair Art Gallery

שלום רב,
בגלריה יאיר תפתח תערוכה חדשה: אורי שטטנר- "הצל של הצל"

תאריך הפתיחה - יום חמישי, 13/05/2010 בשעה 20:00

תאריך הסיום - יום שישי, 25/06/2010

התערוכה מלווה בקטלוג עם מאמרים מאת גדעון עפרת ויאיר גרבוז

בערב הפתיחה ישא דברים גדעון עפרת

בתערוכה יוצגו ציורי שמן ועבודות על נייר מסוף שנות ה-70 ועד סוף שנות ה-90.
אורי שטטנר - "צייר של ציירים" ואמן מוערך ביותר - החל לגבש בסוף שנות ה-70 את הפואטיקה המיוחדת לו, המאופיינת באוירה מופנמת ומלנכולית, בצבעוניות פסטלית, מעודנת ומעורפלת ובציור חסכני ומרומז, שבו ה"אין" מנכיח את ה"יש"

להתראות,

יאיר שולביץ

יאיר - גלריה לאמנות

רח' אבן גבירול 6,

תל אביב

www.yairgallery.net

art@yairgallery.net

in Facebook

טל. 03-6956927

נייד 052-3772728

גלריה יאיר לאמנות | Yair Art Gallery

התערוכה גלעד קידר - "זירה פנימית" תוארך בשבוע ותנעל בתאריך 30.4.2009

להתראות,
יאיר שולביץ

יאיר - גלריה לאמנות
רח' אבן גבירול 6,
תל אביב

www.yairgallery.net
art@yairgallery.net

טל. 03-6956927

רישומים שמרית בר - Shimrit Baer Drawings

גלריה יאיר לאמנות | Yair Art Gallery

שלום רב,

בסנימטק ירושלים תפתח תערוכת רישומים של שמרית בר

אוצר: יאיר שולביץ

התחלה: יום שישי 01 אפריל 2011‏ בשעה 18:00‏
סיום: יום ראשון 24 אפריל 2011‏ בשעה 20:00‏
מיקום: סנימטק ירושלים
כתובת: דרך חברון 11, ירושלים

שמרית בר - רישומים

בתערוכה זו מוצגים רישומים בעט של נופים ודמויות על ניירות בפורמט קטן. הבחירה בכלי עבודה צנועים ומינימליסטיים אלה אינה מקרית: לשמרית בר אין עניין באמצעים החיצוניים (שימו לב לניירות המקומטים), אלא במבטו של הצופה הממוקד פנימה. למרות שהרישומים פיגורטיביים, הם אינם עוסקים בסיפור או בתיאור המציאות: אלה ייצוגים המבטאים הלכי רוח שאינם תלויים בזמן ובמקום. הרישום משמש עבורה אמצעי הבעה ישיר ואינטימי של רגשותיה. דבריו של הנרי מאטיס לגבי ייחודו של הרישום מתאימים מאד גם לרישומיה: "יד מראה את הדרך בפחות יעילות מאשר חץ: ככל שהאמצעי מושלם פחות, חייבת הרגישות להפגין עוצמה ביתר שאת". אלה רישומים המאופיינים בקו דק, עדין ומינימליסטי, כמעט נזירי, הנושא עימו רגישות יוצאת דופן. בתוך הרישום נוצרים גוונים ותת-גוונים, כשהנייר החשוף בחלקים רבים מעצים את המתח שנוצר בין השחור ללבן. רישומי הנוף שלה נעדרים דימויים או ייצוגים אורבאניים, והם טעונים מסתורין ואניגמאטיות. עולים מהם אסוציאציות של בדידות ושקט מקפיא על סף הדממה. ברישומי הדמויות ניתן להרגיש בהזדהות ובאמפתיה שהיא חשה כלפי המודלים שלה. רובם אנשים זקנים ו/או חולים, מצוקתם עטופה ברוך ובחמלה. בר מנסה ללכוד את המהות הפנימית שלהם ולתפוש את מה שכינה הצלם קרטייה ברסון "הרגע המכריע". הלך רוח מהורהר ופיוטי שורה על רישומיה. יצירתה של בר קאמרית ונוגעת בנימי נפש עדינים במיוחד, כשהיא מהלכת על קצה העצב החשוף.

יאיר שולביץ, אוצר