גלריה יאיר לאמנות | Yair Art Gallery
גדעון עפרת
העולם כדימוי וכאידיאה
אורי שטטנר הסתובב בינינו כמי שהוגלה שלא בטובתו מהגדה השמאלית של נהר הסיין אל המזרח-התיכון. כל הופעתו הבוהמית והגנדרנית-מעט, אורח דיבורו הרך, המוזיקה הקלאסית שנעטף בה, המשוררים הצרפתיים שהרבה לקרוא בהם, המלנכוליה שאפפה את דמותו השקטה והחולמנית, שלא לומר – עולמו האמנותי המקיים שיג ושיח עם הקלאסיקה האירופאית – כל אלה אמרו התבדלות, סגירות, ומעל לכל - רוחניות אחרת ותרבותיות גבוהה הנטועות "שם", בתור הזהב הפאריזאי שבין שחר המודרנה לבין שנות החמישים. מפתיע אפוא לגלות את הקישור האמנותי שיצר שטטנר בין ציורים ורישומים של אלברטו ג'אקומטי לבין הפשטה לירית שבמסורת "אופקים חדשים", של יוסף זריצקי ושל אביגדור סטימצקי, בעיקר.
שטטנר, אוטודידקט (למעט שנתיים – 1959-1958 - ב"מכון אבני") ותופעה אינדיבידואליסטית מוערכת מאד בעולם האמנות הישראלי בין שנות השישים לשנות התשעים (עד לפטירתו ב- 1999 ממחלה קשה בגיל 64), צמח מתוך ההפשטה הלירית הפאריזאית, שאותה חווה, תחילה כתלמידו של יחזקאל שטרייכמן ב"אבני", ולאחר מכן בתחילת העשור של שהייתו בפאריז, שנות השישים. בעבודות הדיו על נייר שיצר בתחילת אותו עשור – קורי קווים דקיקים טוו דינאמיקות של נופים מסתוריים וסמי-סוריאליסטיים מופשטים, עתירים בהצטלבויות, התנגשויות ומתחים כנגד כתמים שחורים ושכבות אפורות עגמומיות ופתוחות. מוזיקליות, עדינות נפש, ערגה למטאפיזי וחרדה קיומית נשזרו בדפים, שכולם אמרו נפש פגיעה, ספק שברירית וספק מאששת נוכחותה בין האין לבין היש. אקזיסטנציאליזם סארטרי, המאשר קיומו של אני מתוך אינותו, הולם את הרישומים האקווארליים הללו. אך, כבר בפאריז מרד שטטנר בתשתיתו המופשטת, משאימץ את מגמת "הפיגורטיביות החדשה" – פיגורטיביות אקספרסיבית אלימה ואגרסיבית שבמרכזה דמות האדם, המקיימת זיקה עזה לפרנסיס בייקון ופיקאסו. בין השאר, צייר אז ציורי דיות על נייר בנושא מעוני השואה (את ביטויה נאתר באותה עת בפאריז גם בציורי מריאן – פנחס בורשטיין, הישראלי לשעבר, שהיה לאחד מהבולטים בזרם ה"נובל פיגורסיון").
לאחר פרק של ציורי פסטל צבעוניים סמי-פיגורטיביים ותערוכת יחיד ראשונה ב- 1969 בגלריה "גורדון", ניסח אורי שטטנר בתל-אביב של מחצית שנות השבעים את הפואטיקה המיוחדת לו משהתמסר לדיוקנאות אפרפרים ומטושטשים. פיגורטיביות שקטה ומופנמת, שאימץ לאקוורלים ולשמנים שלו, ספגה לעומקה רגישות ודכדוך, שעלו ביצירתו מראשיתה, כמו גם פיוטיות (את זיקתו לשירה ביטא עוד בשלהי שנות החמישים, כשאייר ספרי שירה בהוצאת "עקד"), תוך שעוטה גווני תכלת-אפרפר-וורדרד. אינטימיות נותרה צו המחייב את נושאי הציורים גם בשנות השמונים והתשעים: דיוקנאות עצמיים, תפנימים עם בת-זוגו וטבע דומם. הרישום הקווי הדינמי פועל פעולותיו בתצורות אורגניות וזוויתיות, סגורות ופתוחות, שקופות ברובן ואטומות במיעוטן (כמסורת האקוורל של זריצקי). פעלתנות הקווים החדים על הרקע המונוכרומי הבהיר סמוכה מאד לציורי השמן של ג'אקומטי בנושאי תפנימי הסטודיו, הדיוקנאות והנופים שצייר בשנות הארבעים.
בה בעת, ציוריו של שטטנר הם מוזיקה קאמרית שאין לטעות בייחודה: ה"סולם" המוזיקלי-הציורי קבוע, נע בין רקע אפור-תכלת לרקע אפור-וורוד, שלתוכו חודרים ה"כינורות" השטטנריים בכחול ואדום בהירים המסמנים דמות, רהיט, פרי, או שמץ נוף הנשקף מחלון (כשנשקף, משמע – כשהחלון אינו סגור ומארגן את פני השטח במבנהו המלבני או הרשתי), משולבים ב"ויולה" של מכחול שחור עבה יותר, אך לעולם לא בקונטרפונקטים של קונטרבס או פסנתר עז-אקורד. כי המוזיקה הקאמרית של שטטנר חרישית וענוגה, ועוצמתה כעוצמת המים השקטים החודרים עמוק. בדידות ומדיטטיביות עושים יד אחת בציורים הללו, בהם שקועה דמות (האמן או זוגתו) עמוק בעולמם הרוחני. הסטטיות של נתוני התמונה - החדר, החפצים, הישיבה וכו' - מנוגדת לאקטיביות של יד-לב-עין בלתי שלווים המסעירים את המראה ברוך פיוטי.
ראו את סדרת ציורי "אישה בחדר": שנות התשעים, אורי שטטנר התגורר עם רעייתו בשכונת גילה שבירושלים. מחלון דירת השיכון הנזירית של בני הזוג, חלון המשקיף צפונה, ניבטו הרי ירושלים הנכבשים בשכונות חדשות. לצלילי מוזיקה קלאסית המתנגנת דרך קבע, שטטנר לא חדל לצייר אינספור תפנימים, מרביתם בצבעי מים על נייר, אך גם שמנים על בד, בהם נראית בת הזוג יושבת בחדר סמוך לחלון, שממנו נשקפים ההרים. נייר קרם-אפרפר מקנה מצע מלנכולי לרישום עיפרון סקיצאי מהיר, המסמן בדלֵי סימונים פיגורטיביים, נגועים במספר כתמים מימיים דלילים מאד, והחובר לתמונה לירית ומופנמת של התכנסות ומבט מדיטטיבי המגן על מקלט-הבית מפני העולם שם בחוץ. שלווה רבה, הנחה על דמותה המתכנסת של האישה, הורחבה אל המראה כולו, בפנים ובחוץ. משהו מסטימצקי בשילוב הקדחתני של הקו והגוון האפרפר נוכח במסע התפנימים הבלתי נדלה הזה של שטטנר. עוד ועוד עשרות על עשרות של תפנימים הפכו לווריאציות על נושא, המזכירות את תרגילי החלון והגג של זריצקי משנות השלושים ותחילת הארבעים (כשאורי שטטנר צייר את עצמו בצבעי שמן מצייר כנגד קנבס גדול, הוא עשה כמעשה זריצקי בציורי עצמו מצייר על הגג התל-אביבי ב- 1942-1941 בקירוב: התפנים וציור התפנים התמזגו, והצייר ספק נמצא בחדר וספק בציור. לא פחות מכן, חוץ ופנים של סדנת הצייר התמזגו בדומה לציור ה"אטלייה" של גוסטב קורבא).
שטטנר ניגן להפליא את "וריאציות-שטטנר" שלו כמוזיקה קאמרית אנינה ביותר. לא אחת ולא שתיים, "ביצע" הצייר את מנגינתו בצבעי שמן על בד, כשהוא שומר על רוח "אקוורלית" בזכות גוונים מהולים המקימים דיאלוג עם הבד הלבן שמתחת. במסורת "אופקים חדשים" ניתן לומר, שהבד של שטטנר "נשם-גם-נשם". במסורת ג'אקומטי ניתן לומר, שציורי שטטנר אישרו את היש מתוך ריקונו. באחד מציורי השמן היפים יותר בסדרת "אישה בחדר", המיר הצייר את התפנים של האישה ליד החלון בשילוב של רישום-פנים (הרעיה יושבת בחדר ותופרת בסמוך לשולחן וכיסאות) עם רישום-חוץ שרשם בסביבות גילה, אולי מבט אל בית-ג'אלה השכנה. החוץ והפנים זורמים זה אל תוך זה באין מפריע וללא גבולות וחיץ. שקיפות רבה וזכה דנה את מראה הפנים-חוץ הזה לנפשיות המרחפת במחוזות רוחניים ערטילאיים. בהתאם, הדינמיות של היד הרושמת בריתמיות אינה פוגמת בשלווה, בדממה ובסטטיות העגמומיות, המבקשות אחר מרחבי אינסוף מתוך רגישות והפנמה נדירות של יד-עין-לב.
הזיקה של שטטנר לג'אקומטי לא סתרה דיאלוגים אמנותיים שניהל עם קלאסיקה אירופאית: הכלב המשולב בתפנימים, כשהוא רובץ מכונס ביצועו או על כיסא, "מתכתב" עם ראש-הכלב המסתורי שצייר פרנציסקו גויה בערוב-חייו בין 1823-1820, ואשר הותיר רישומו הרב על הצייר הישראלי. דיוקן רנסאנסי או בארוקי של אישה "מאדוניית" עונה מצד ימין לדיוקן בת הזוג הנמה לרקע חלון ירושלמי ולצד שולחן. גם יחסי האמן וכן-הציור בציורי שטטנר מאזכרים בחלקם את דמות הצייר ב"לאס מאנינס" של ולאסקז. כי בשעה שבודד עצמו שטטנר מההוויה הישראלית לטובת התפנים של הבית והאטלייה, הוא ברא מרחב אמנותי שמעבר לזמן ולמקום, בו נפגשו, לצלילי המוזיקה הקלאסית, הוא והציור האירופאי.
כלב מנומנם, אישה מהורהרת, חפצים דוממים – כל אלה מתפרקים על בדיו של שטטנר כסימנים רישומיים הצפים בערפיליות הגודשת את התפנימים. כאן כל יחידה מבודדת כעולם עצמאי, או שמבקשת אחר קירבה לזולתה. סגירות ונתק של רכיבים ארציים עונים לאֶתֶריות אל-חומרית, רגשית ומופשטת, המאחדת את הריבוי. וכך, לרגעים, מתגודדים חפצים, כלים וירקות על שולחן בהתגודדות סזאנית "חומרית"; יש שהנייר כמו מבקש לארגן את הרכיבים ברשת של מרובעי ארון-כיסא-חלון; יש שכיסא ועליו טבע דומם זוכה למעמד מרכזי, עת דמות הרעיה נמוגה לרקע ומתעמעמת ברקע התכלכל-אפרפר; ויש אף ששטטנר "ממיס" את דיוקנו העצמי ומותירו לנזול בנזילות ליריות של צבע אפור, הנטמע באפרוריות הרקע של החדר. ככלל, דומה שהמאמץ הגדול של הצייר הוא לארגן את העולם ולאשר ממשות קונקרטית – ולו רק של כיסא, ולו רק של פרי או ירק – בתוככי מרחב בלתי קונקרטי חומק ובלתי נתפס. שזוהי הפנומנולוגיה של אורי שטטנר: בדידות מהורהרת המטילה את ההכרה והרגש הסובייקטיביים על העולם ומפוגגת אותו לערטילאיות. עתה, מעשה האמנות הוא אקט כפול של המסת העולם הקונקרטי ושל המאמץ הבו-זמני להציל מתוכו נקודות אחיזה, שלא לומר - קשר. מה שביסודו הוא ביטחונם של בית, אהובה, כלב וחפצים מוכרים, האני של האמן – נידון ל"התאדות" זן-בודהיסטית-לכאורה, שכנגדה הצורך לתפוס שרידי ממשות. כאן פוגשת המזרחיות הרחוקה של אורי שטטנר במערביותו, ואם תרצו – פה היא מתאחדת בשופנאואוריות בודהיסטית ואפלטונית גם יחד. בין שני הקטבים של אין ויש – האמביוולנטיות של התעלות אל המעל-ומעבר ושל אובדניות שבריקון עולם ואני. ובתוך כל זה – התוגה הנחה על מצב הבדידות והפרישה מהעולם לצד ההתענגות על יופי כמוס ורב הנולד מהתעלות הרוח על החומר.
גדעון עפרת, "העולם כדימוי וכאידיאה". מתוך קטלוג התערוכה "הצל של הצל" בגלריה יאיר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה