גלריה יאיר לאמנות | Yair Art Gallery
הססנות שכולה ביטחון וחמקמקות מעוררת אמון
אף פעם לא שאלתי את אורי שטטנר על הרגלי וסדרי עבודתו, אך אני מרגיש שאני מסוגל ונדרש ללמוד ולזהות אותם מתוך הגיונם וחוקיותם הפנימית של הציורים המדריכים את הצופה היודע להתבונן בעניין, בהבנה ובסקרנות לדעת את הביוגרפיה של הבד המצויר. זהו ציור החושף ומגולל את תולדותיו. בכל ציור טוב, ובציוריו של שטטנר בכלל זה, טמון קוד המפעיל את הצופה וקובע את צורת עמידתו לפני היצירה, את שלבי וזמני ההתקרבות וההתרחקות ואת התחושות הנובעות מניסיון לדמיין מגע של מישוש פני השטח של הציור. מתוך שלל הצווים המרגשים שציורים אלה מצווים עלי אני מוצא את הרמיזה להתקרבות אינטימית כראשונה וחשובה ומיד אחריה את ההוראה להסתנן בין מריחות המכחול ולהיתקל ולהכיר לפני הכל את חומר התשתית – הבד או הנייר. לדמיין אותם בניקיונם ולנסות להרעיד במחשבה את הבד הריק למשל, כמו נגן כלי מיתר המכוון את הכלי בטרם נגינה תוך הכנת עצמו למגע מדויק ואנין. במפגש היומיומי עם חומר התשתית הבתולי מקיים אורי שטטנר דיאלוג אינטנסיבי עם הבד ומתייחס אליו כאל פיקדון יקר הנתון למשא ומתן עדין. אפשר לומר, שבמובן זה האקט הראשון של העשייה הוא המחשבה שאולי אפשר ואפילו עדיף לוותר על העשייה, להתנזר ולהמנע. תפקידן של הנגיעות הראשונות הוא לפיכך לגרש את קסמו המסרס של הבד הריק וליצור את הלכלוך שיקרא לנגיעות הבאות, המסדרות, המארגנות והמציירות. המגע הראשוני של הצבע בתשתית איננו קשור לפיכך באובייקט המצויר ואיננו לומד ממנו, אלא קשור ביצירת מצע אפשרי לעבודה, מצב מגרה ובלתי נסבל כאחד.
השלב הבא הוא, ככל הנראה, שלב ההתבוננות וההתרכזות באובייקטים המצוירים, רענון הזיקה כלפיהם ובמידת הצורך ארגונם וסידורם בקומפוזיציה הנכונה.
מי שפגש רק ציורים בודדים של אורי שטטנר עלול, אם גם לא חייב, לטעות ולחשוב שמדובר בציור הנוטה להפשטה במובן שהנושא משמש לו רק מין תירוץ וקטליזטור לביטוי ציורי, ומה שקשור לאובייקט המצויר נובע מיחס לציור ולא לאובייקט, וכי לכאורה אין חשיבות רבה לבחירת הנושא, להעמדה ולזווית הראיה. אלא שהכרות מעמיקה יותר תגלה את ההפך הגמור, כלומר, ששטטנר מסוגל ומעוניין לצייר רק את המודלים שבהם בחר ושהנאמנות הריטואלית והאובססיביות למספר של מודלים חוזרים ומצומצמים חשובה מאד לתהליך הציור ובהכרח גם לתהליך קליטתו. ממילא מובן שלא מדובר בצייר מצלם או מתאר, גם לא בצייר מסגנן ואף לא מדובר בצייר המתייחס למודל באופן פסיכולוגיסטי אלא בצייר המגלה זיקה רגשית חזקה מאד ומותנה מאד למודל ומושפע ממנו וחווה אותו בכל פעם מחדש ומקבל את הנושא כבעל זכות להכתיב את הלך הרוח של הציור. היחס העמוק לנושא מחד ולחומרי הציור מאידך מפיק מאורי שטטנר מין נגיעה הססנית, זהירה, לעיתים מגמגמת משהו. מדובר בחיפוש אחרי הצורה הנכונה והגוון המדויק, כשהרצונות להעלים, לטשטש ולוותר חזקים לא פחות, ואולי יותר, מהצורך להתייחס אל הנראה לעין. החיפוש, המדידה, ההקצעה ואפילו סימני הגמגום לא נועדו להמחק ולהתבטל עם מציאת איזה פתרון החלטי וברור. הם כשלעצמם, עם כל חוסר ההיגיון המילולי שבדבר, מהווים הצעות אלטרנטיביות לאותה צורה עצמה, וככאלה כולם גם יחד מדויקים וחד משמעיים. האם אפשר ומותר לומר על ציור שיש בו גמגום מדויק? בהחלט! גם כאשר הצייר מצייר וגם כאשר הצופה מתבונן, הם עדים למאבק שאין בו מנצחים וגם לא מנוצחים.
זהו מאבק בין הידיעה לבין ההתבוננות, בין ההבנה לבין התהייה, בין הקביעה לחיפוש, בין העבודה להשראה, בין הסידרה לציור הבודד, בין השיקולים הציוריים לבין יחסי האמן – מודל, בין הפיתויים לאתיקה. מי שמתחבר לציור של שטטנר ועושה אותו מחדש בדמיונו ימצא, שאם התחיל כמו הצייר גם ימשיך כמוהו, תוך שהוא נקלע לריתמיות מחייבת ומובילה של נגיעות מעוררות התרגשות והזדהות. אורי שטטנר, על פי ציוריו ונטייתם לוריאציות ולמקבצים תקופתיים, הוא צייר פועל, כלומר צייר שמתחיל ציור חדש כי התחיל יום חדש וכי זה מה שהוא יודע וחייב לעשות, בלי לחטוא בספרותיות יתר: זהו ציור של בוקר; לא במובנו האופטימי, גם לא הפסטורלי, ובודאי שלא במובן המרץ והספורטיבי, אלא במובן של חובת העשייה ובמובן של חיוורון ושל לחות ושל ערפול ושל חמקמקות מעוררת אמון ושל פסטליות ובמובן של אור ונגיעה רכה. ציוריו של אורי שטטנר אינם מעוררי סימפוזיונים ואינם קשים מבחינה סיווגית. הם אינם מאפשרים למבקר האמנות ולאיש האקדמיה להטביע אותם במילים ובתיאוריות ובפרשנות עיוורת. אלה ציורים שאינם יוצרים התנגדות והתעקשות, אך העובדה שהם יכולים להתקבל גם על דעתם וטעמם של אנשים שמרנים ו/או חסרי רגישות ויזואלית, אינה עומדת בסתירה לחוויה האינטימית והעמוקה שצפויה לצופה שאיננו מתעקש על פענוח, אלא על הראייה ועל העיקוב אחרי צמיחתם מהבד הריק ועד למראה הסופי הכופה את עצמו על הצופה, אמנם בנעימות אך בלא פחות תקיפות. ציור חסכני, מרומז ומתומצת כמו זה של שטטנר, לו לא היה מדויק והכרחי היה מפעיל את הצופה לדשן אותו מחדש בדמיונו, למלא את החסר, למהול את המרוכז ולהיות יצירתי בעצמו. בפועל קורה שהצופה העומד מול ציוריו של אורי שטטנר מוצא את עצמו חסר תעסוקה יצירתית. הוא חייב לקבל את מה שיש בציורים, לא כצמצום של עולם חוץ ציורי עשיר יותר, אלא כעולם שלם, עשיר ומספק.
אם טרם נשחק המינוח "צייר של ציירים", הרי אורי שטטנר ראוי לו עד מאד, מכל בחינה שהיא. יכול להיות שהפירוש המעשי של המינוח "צייר של ציירים" הוא שצייר כזה מעורר בעמיתי, מלבד הערכה ואהבה, גם גירוי גדול וגם תחושה מעודדת של דיאלוג מתמשך. אני חי עם שני בדים של אורי שטטנר בביתי, ובכל יום אני פוגש אותם בעניין מחודש ובהרגשה שהמכחול שלו יהיה תמיד חלק מהזיכרון שלי, אף על פי שהציור השלם עצמו אף פעם לא נשאר בזיכרון, ואין תחליף למפגש הפיזי לשם רענון החוויה.
תערוכה איננה אלא חלון ראווה שדרכו יכול הצופה לדמיין ולקוות למפגש הרבה יותר אינטימי עם הציורים, שמבקשים לרדת מקירות האולם ולהתלות מול כורסת ישיבה נוחה בתנאים של ריכוז, אורך רוח ושקט. אם נדמה התפתחות ביוגרפית של ציור לכל צמיחה אחרת, הרי אורי שטטנר יודע לעצור ולסיים את ציוריו כאשר הם בשיא הבגרות והבשלות, הכוללת בתוכה גם את הניסיונות והתהיות של ראשית העשייה, ובמובן הזה כל ציור טוב הוא גם שיעור ציור מרתק.
מתוך קטלוג התערוכה: אורי שטטנר "הצל של הצל", גלריה יאיר. 13.5.2010
