ביקורת של עוזי צור, "הארץ", על התערוכה "ראשים מדברים"

להלן הביקורת של עוזי צור
(תרבות וספרות / "הארץ")
על התערוכה "ראשים מדברים" ,
שפורסמה ב - 06/08/10


גלריה "יאיר" בדרכה המינורית, המסורתית יותר, מצמצמת עצמה לתצוגה של דיוקן עצמי של גלריית אמניה שלה המופנמת, המקומית, במדיום הקלאסי של דיוקן הציור והרישום. אבן הבוחן של התערוכה הזו היא דיוקנה העצמי יוצא הדופן של רינה פלד, העוגנת מחוץ למים המוכרזים של האמנות המקומית - פלד רשמה את פניה כרוח רפאים עמומה (שהצל נקווה בתוויה כמי תהום אפלים) על פני דף המכוסה בצפיפות בגרפים רפואיים של בדיקות א.ק.ג. דיוקנה העצמי של מיכל בקי הוא דיוקן עוברי המתפתח להיות לדיוקן ילדה, אך עדיין לא הגיע אל דיוקן האשה הבוגרת, שהיתה לאם בעצמה. שולי בר-נבון כמו חצבה את דמותה הנערית, הגברית משהו, מתוך חומר הנדמה לגוש של חושך רך על רקע האור הנגוע. גלעד קידר משמר את האקספרסיוניזם הלירי של ציוריו המופשטים בבואו לצייר את פניו בכתום, אך הוא מטעין אותו באיזו אלימות משתלחת וואן-גוכית, באופן שהוא "מגלף" את לחייו המשוקעות, אישוניו, אוזניו ושער ראשו. ברצועות מוארכות של פלנלית, הפרושות זו מעל זו כסרטי צילום פרימיטיביים, חן שפירא מטביעה רצף מונפש של פנים אנושיות אנונימיות בשחור מתפוגג, שכמו שקע, נקווה ונקרש על פני הבד. ירמי עדני מעביר ומכפיל את דמותו הארוטית, המיוחמת, אל לוח קרטון ממוחזר ואז נותן לעור הפנים, הנדמה לנשל נחש, להתפרק ולהתפורר לאטומיו התאיים של עור הקרטון. אבי וורצל מבתר את פניו ובין הבתרים, ברווח הנוצר, עדיין נרעדים, רוטטים ומתמשכים מעוצמת החיתוך תווי הפנים של החצאים שבותרו והופרדו. שי זילברמן הסיר את פניו כמו היו מסכה דקיקה ומימית מצבעי אקוורל שתוויה מצויים במצב צבירה נוזלי, קלסתר שהוא פלילי ורגיש כאחד. דיוקן עצמי של אורי שטטנר נדמה לתמשיח קיר רנסנסי, שהאור הירושלמי ועזובת הנפש פשו וכירסמו בו עד שהיה לחורבה נאה עד מאוד, של דיוקן ותפנים הבלולים זה בזה. ניתן לסגור את מעגל הדיוקנאות העצמיים בזה של שמרית בר, שבו קורים רבים ודקיקים של צל נטווים בטבור הדף הלבן הריק לפקעת נאפלת.

לינק לכתבה:http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1183326.html?more=1

ביום שישי ה- 13.08.2010 תנעל התערוכה "ראשים מדברים".