ביום שישי 18 בנובמבר 2011 , פרסם עוזי צור בעיתון הארץ, ביקורת על תערוכתו של חן שפירא "טיארות"
להלן הביקורת במלואה:
"טיארות" קראנו לעפיפונים של ילדותנו, בלי לדעת שמקור השם ערבי (מטוס). חן שפירא מצייר ציורים שהם כרוחות רפאים יפות, בהירות, אפרוריות או צבעוניות. הטיארות שייכות לראשונות, צלליות כהות של גופים אמורפים ממשיים ומתעתעים כצלופחים מסתוריים, כמטוסי ריגול, כפרוות שנפשטו מעל חיות נזילות, טיארות השטות ונספגות בדפים מתפוררים ביובש. בקבוצה השנייה מופיעים נופי עיר רגע לפני היעלמות האור - ציורים שיש בהם מרוחו של ויליאם טרנר, אותה הפשטה של הנוף לאלמנטים הבסיסים המרכיבים אותו במצב קיצוני-פואטי, ומנגד יש בהם משהו מסדרת ציוריו התיעודיים של טרנר בתארו את השריפה שכילתה את ארמון וסטמינסטר באישון לילה, תחושת האש בחושך. הניירות של שפירא מוצמדים חשופים אל הקיר, חלקם קרועים ושרופים בשוליהם, כמו היו אוד מוצל שהגלריסט הציל מהסטודיו של האמן רגע לפני שהתכלו. יצירה והרס פועלים באופן שווה, אור וחושך ששפירא שורט לעתים עד ליבתו הלבנה-האדמדמה של הנייר.
כבר במבט ראשון בעבודותיו של חן שפירא ניתן לשים לב למפגש הטעון הנוצר בין מצע הנייר (המייצג אווריריות, לובן ומרחב) לבין הטיפול בו.
הציור של שפירא עשוי שכבות על גבי שכבות של צבע וספוג חומריות אינטנסיבית, כשהגוף נוכח מאוד בעשייתו. תהליך הציור נדמה לפעולה מחזורית המחייבת, לכאורה, להטעין את הנייר שוב ושוב על ידי הוספה, גריעה ומחיקה עד כדי קריעתו. כל אלה יוצרים "היסטוריה" על ידי מעשה העבודה וזאת לצד רצף המחשבות והחוויות הנלוות אליה, המותירות עקבות לפעולות הקודמות.
הציורים עוסקים במציאות התרבותית הקיומית של המקום הזה, הבאה לידי ביטוי בסמלים או בדימויים חזותיים סמליים כעפיפונים, מטוסים וחומה ומגדל. קיימת הלימה בין התחושות העולות משפת הציור לבין אלה העולות מתכניו: הגוונים הכהים והעכורים, המצע הספוג, הקרעים בנייר והדימויים עצמם הם משל למצב טעון, למרחב חסום, למחנק ולפצע כואב.
הדימויים מייצגים מבט-על מפקח וחברה במצור, שהשיח הצבאי עדיין מחלחל עמוק לתוכה. דימוי הטיארה עשוי לתעתע: מצד אחד, זהו דימוי למטוס, על כל המשמעויות הכוחניות הנלוות אליו. מנגד, הוא זיכרון של משחקי ילדות, הד לתום לב ונאיביות. יחד עם דואליות זו, הטיארות הללו אינן קלילות, והן נדמות לעיתים לחלקי גוף וצורות ביומורפיות.
שפירא מייחס חשיבות רבה לערכים ציוריים המתקשרים למסורת ולתרבות הציור: שפת הציור היא אוטונומית ואינה כפופה לדימוי. הדימוי מופיע באופן מרומז, עדות לקונפליקט בין הרצון לתת לו ביטוי לבין הנטייה לאייד אותו, ניגוד המוביל למעין אזור דמודומים הנע בין הייצוג להפשטה. לעיתם קרובות הדימויים מבליחים מבעד לערפל ולטשטוש.
בדומה לציוריו של רותקו, גם בעבודותיו של שפירא ניתן להרגיש באטמוספירה רוחנית העולה מהן והמזמינה את הצופה לבט פנימי עמוק. אם אפשר לדבר בציור על פעולה אתית או על ציור אתי, נראה כי הציור של שפירא שייך לקטגוריה זו: החל מהמחויבות העמוקה שלו לציור, דרך העבודה העקבית וכלה בהיבטים הרעיוניים העולים מיצירתו.
יאיר שולביץ
