בעיתון העיר פורסם ב - 10.03.11 טקסט שנכתב ע"י עידו מרקוס
אני אוהב את הרעש של עיפרון על נייר - כאילו הקו נוגס בלבן של הדף ומפרק אותו לאטומים.
אני אוהב לרשום - זוהי חוויה קסומה ומסתורית כמו שהיא עתיקה.
אני אוהב איך שדברים נראים ליד דברים - ציור ליד צילום ולידו שעון או שקע לחשמל ולידו מיטה ובמיטה דמות ואז דלת - המציאות שלנו עשויה טלאים טלאים.
אני אוהב לרשום כי אני רואה המון התרחשויות ודרמות במקום שאין דרמה - קל לי יותר עם קו ומחיקה מאשר עם אות ופיסוק.
אני אוהב שיש מספיק דפי מחשב (איזה מזל שהמציאו את המחשב כדי שיהיו דפי A4) מפוזרים, כדי שלא תהיה הרגשה שהולך להיגמר הלבן.
אני חושב הרבה על מידות וגדלים ותמיד סיקרן אותי העניין הזה בזמן שצפיתי בתערוכות, או כשאני קורא ספרי אמנות.
הגודל וההשפעה שלו על הצופה - התבוננות במוזיאון באנשים שמסתכלים ביצירות ולא רק ביצירות עצמן, לא בחלל שנוצר ביניהם - לאחרונה אני מקטין ומקטין את הגדלים של העבודות, דבר שגורם לבד בגודל 40 על 40 סנטימטר להיות מחייב, ואני אוהב את זה.
עשיית אמנות בימינו היא כמו ללכת לקולנוע ולהתבונן גם בסרט וגם בקהל המתבונן.
בתערוכה שאני מציג בגלריה יאיר נבחר בקפידה מקבץ עבודות מהשנה האחרונה. עבודות קטנות, נופים מחוספסים, לפעמים גירודי צבע עם רצון ורמז לנוף וגם כמה רישומים שנעשו במהלך התקופה האחרונה, אשר עוסקים יותר במשך של הקו על הדף ובניסיון לכתוב ללא משמעות.
קו שרוצה להישאר קו אבל עם כוונה מסוימת. לפעמים אני מרגיש שהרישום מנתק אותי מהעולם, ומצד שני לפעמים הרישום נראה כמו הדבר היחיד השפוי לעשות בתקופה כל כך עצובה.
אני אוהב את הרעש של עיפרון על נייר - כאילו הקו נוגס בלבן של הדף ומפרק אותו לאטומים.
אני אוהב לרשום - זוהי חוויה קסומה ומסתורית כמו שהיא עתיקה.
אני אוהב איך שדברים נראים ליד דברים - ציור ליד צילום ולידו שעון או שקע לחשמל ולידו מיטה ובמיטה דמות ואז דלת - המציאות שלנו עשויה טלאים טלאים.
אני אוהב לרשום כי אני רואה המון התרחשויות ודרמות במקום שאין דרמה - קל לי יותר עם קו ומחיקה מאשר עם אות ופיסוק.
אני אוהב שיש מספיק דפי מחשב (איזה מזל שהמציאו את המחשב כדי שיהיו דפי A4) מפוזרים, כדי שלא תהיה הרגשה שהולך להיגמר הלבן.
אני חושב הרבה על מידות וגדלים ותמיד סיקרן אותי העניין הזה בזמן שצפיתי בתערוכות, או כשאני קורא ספרי אמנות.
הגודל וההשפעה שלו על הצופה - התבוננות במוזיאון באנשים שמסתכלים ביצירות ולא רק ביצירות עצמן, לא בחלל שנוצר ביניהם - לאחרונה אני מקטין ומקטין את הגדלים של העבודות, דבר שגורם לבד בגודל 40 על 40 סנטימטר להיות מחייב, ואני אוהב את זה.
עשיית אמנות בימינו היא כמו ללכת לקולנוע ולהתבונן גם בסרט וגם בקהל המתבונן.
בתערוכה שאני מציג בגלריה יאיר נבחר בקפידה מקבץ עבודות מהשנה האחרונה. עבודות קטנות, נופים מחוספסים, לפעמים גירודי צבע עם רצון ורמז לנוף וגם כמה רישומים שנעשו במהלך התקופה האחרונה, אשר עוסקים יותר במשך של הקו על הדף ובניסיון לכתוב ללא משמעות.
קו שרוצה להישאר קו אבל עם כוונה מסוימת. לפעמים אני מרגיש שהרישום מנתק אותי מהעולם, ומצד שני לפעמים הרישום נראה כמו הדבר היחיד השפוי לעשות בתקופה כל כך עצובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה