אמיר נוה מציג בתערוכה עבודות מהשנתיים האחרונות כשלראשונה נכללים גם ציורי שמן.בשנתיים האחרונות נוה מגבש, מבדל ומעמיק את שפת הציור שלו וניתן לזהות בצייוריו תווי היכר הייחודיים לו.
הצפייה הראשונית בציוריו היא חוויה מטלטלת, שאינה מותירה מקום לאדישות ביחס אליהם: ם מעוררים תחושות עזות, היכולות לנוע מרצון להישאב אליהם פנימה ועד התנגדות ורצון לברוח מהם. נושבת מהם תחושה של איום על השלווה ועל הסדר הקיים. מתקיים כאן פוטנציאל למפגש טעון וחריף בין תוצרי תת-המודע של האמן לבין התגובות הפסיכולוגיות המתעוררות בעקבותיהן אצל הצופה.
הציור של נוה אקספרסיבי, סוער, דחוס, יצרי, חושני כשהולכת הקו מאד איטנסיבית. הוא קרוב למה שמכונה "ציור רע", אך מבט שני בציוריו מבהיר כי נוה לא זנח אותה רגישות אסתטית גבוהה, המאפיינת את יצירתו: היא נוכחת גם בעבודות החדשות.
זהו מאבק בין הרצון לחופש, לפריקת עול לבין האסתטיקה הציורית המייצגת את התרבות והמסורת, ובין ביטוי ציורי משוחרר מכבלים ומוסכמות לבין ביטוי לירי ופואטי. כל אלה מצליחים לדור בכפיפה אחת.
העולם הציורי של נוה מורכב מאוסף דמויות, שהמכנה המשותף שלהם הוא שנוכחותם מכילה בו זמנית עוצמה ופגיעות. דבר מה תמיד אינו שלם בהן - שלא לומר פגום. הן נראות קודרות, כועסות ושרויות במועקה. רבת מהן מצטיירות כבולשות, מפקחות, מבטן ביקורתי. האינטראקציה בין הדמויות - דמות קטנה בצד דמות גדולה ודומיננטית - יכולה לייצג יחסים היררכיים ולא שוויוניים, אולי יחסי ילד-הורה, זרות וניכור. היות שאמיר נוה אינו יוצר על פי דימוי מנחה מוקדם, מושאי הציור יכולים להיתפס כייצוג או אלגוריה למצבי נפש.
הטקסטים המלווים את הציורים רומזים לעולמו הפנימי של נוה. שאלות ותהיות קיומיות עומדות בבסיס עבודותיו: נוה שואל ותוהה על עצם משמעות החיים, על מקומו, נוכחותו, העדרו ועל היחסים בינו לבין הסובבים אותו. נפרשת תמונת עולם שהחרדה המהולה באירוניה ובהומור מהווה בה חלק מרכזי ביצירתו של נוה המסננים והמסכות כמעט ואינם קיימים, וככזאת היא ישריה וחשפנית ולכן מצליחה לגעת ולרגש.
"וכל הסמים וכל המהממים וכל האלכוהול וכל צריחות ההמון וכל זעקות ה'גול!'וכל השצף וכל הקצף וכל השרירים שעושים וכל השירים וכל הזיופים וכל הכיופיםאינם אלא עפעופים קטנים של העיןהמסרבת לראות את התהום".
רחל חלפי, קטע מתוך "כל ה" (תמונה של אבא וילדה", הואת קשב לשירה, 2004)
יאיר שולביץ
