
יום שלישי, 29 במרץ 2011
יום שני, 21 במרץ 2011
אמנים מציגים - עידו מרקוס, עיתון העיר
בעיתון העיר פורסם ב - 10.03.11 טקסט שנכתב ע"י עידו מרקוס
אני אוהב את הרעש של עיפרון על נייר - כאילו הקו נוגס בלבן של הדף ומפרק אותו לאטומים.
אני אוהב לרשום - זוהי חוויה קסומה ומסתורית כמו שהיא עתיקה.
אני אוהב איך שדברים נראים ליד דברים - ציור ליד צילום ולידו שעון או שקע לחשמל ולידו מיטה ובמיטה דמות ואז דלת - המציאות שלנו עשויה טלאים טלאים.
אני אוהב לרשום כי אני רואה המון התרחשויות ודרמות במקום שאין דרמה - קל לי יותר עם קו ומחיקה מאשר עם אות ופיסוק.
אני אוהב שיש מספיק דפי מחשב (איזה מזל שהמציאו את המחשב כדי שיהיו דפי A4) מפוזרים, כדי שלא תהיה הרגשה שהולך להיגמר הלבן.
אני חושב הרבה על מידות וגדלים ותמיד סיקרן אותי העניין הזה בזמן שצפיתי בתערוכות, או כשאני קורא ספרי אמנות.
הגודל וההשפעה שלו על הצופה - התבוננות במוזיאון באנשים שמסתכלים ביצירות ולא רק ביצירות עצמן, לא בחלל שנוצר ביניהם - לאחרונה אני מקטין ומקטין את הגדלים של העבודות, דבר שגורם לבד בגודל 40 על 40 סנטימטר להיות מחייב, ואני אוהב את זה.
עשיית אמנות בימינו היא כמו ללכת לקולנוע ולהתבונן גם בסרט וגם בקהל המתבונן.
בתערוכה שאני מציג בגלריה יאיר נבחר בקפידה מקבץ עבודות מהשנה האחרונה. עבודות קטנות, נופים מחוספסים, לפעמים גירודי צבע עם רצון ורמז לנוף וגם כמה רישומים שנעשו במהלך התקופה האחרונה, אשר עוסקים יותר במשך של הקו על הדף ובניסיון לכתוב ללא משמעות.
קו שרוצה להישאר קו אבל עם כוונה מסוימת. לפעמים אני מרגיש שהרישום מנתק אותי מהעולם, ומצד שני לפעמים הרישום נראה כמו הדבר היחיד השפוי לעשות בתקופה כל כך עצובה.
אני אוהב את הרעש של עיפרון על נייר - כאילו הקו נוגס בלבן של הדף ומפרק אותו לאטומים.
אני אוהב לרשום - זוהי חוויה קסומה ומסתורית כמו שהיא עתיקה.
אני אוהב איך שדברים נראים ליד דברים - ציור ליד צילום ולידו שעון או שקע לחשמל ולידו מיטה ובמיטה דמות ואז דלת - המציאות שלנו עשויה טלאים טלאים.
אני אוהב לרשום כי אני רואה המון התרחשויות ודרמות במקום שאין דרמה - קל לי יותר עם קו ומחיקה מאשר עם אות ופיסוק.
אני אוהב שיש מספיק דפי מחשב (איזה מזל שהמציאו את המחשב כדי שיהיו דפי A4) מפוזרים, כדי שלא תהיה הרגשה שהולך להיגמר הלבן.
אני חושב הרבה על מידות וגדלים ותמיד סיקרן אותי העניין הזה בזמן שצפיתי בתערוכות, או כשאני קורא ספרי אמנות.
הגודל וההשפעה שלו על הצופה - התבוננות במוזיאון באנשים שמסתכלים ביצירות ולא רק ביצירות עצמן, לא בחלל שנוצר ביניהם - לאחרונה אני מקטין ומקטין את הגדלים של העבודות, דבר שגורם לבד בגודל 40 על 40 סנטימטר להיות מחייב, ואני אוהב את זה.
עשיית אמנות בימינו היא כמו ללכת לקולנוע ולהתבונן גם בסרט וגם בקהל המתבונן.
בתערוכה שאני מציג בגלריה יאיר נבחר בקפידה מקבץ עבודות מהשנה האחרונה. עבודות קטנות, נופים מחוספסים, לפעמים גירודי צבע עם רצון ורמז לנוף וגם כמה רישומים שנעשו במהלך התקופה האחרונה, אשר עוסקים יותר במשך של הקו על הדף ובניסיון לכתוב ללא משמעות.
קו שרוצה להישאר קו אבל עם כוונה מסוימת. לפעמים אני מרגיש שהרישום מנתק אותי מהעולם, ומצד שני לפעמים הרישום נראה כמו הדבר היחיד השפוי לעשות בתקופה כל כך עצובה.

יום שני, 28 בפברואר 2011
שיח גלריה בתערוכה של עידו מרקוס
יום חמישי, 24 בפברואר 2011
יום שבת, 29 בינואר 2011
ביקור סטודיו אצל עידו מרקוס
ב-3 בפברואר אמורה להיפתח תערוכת יחיד של עידו מרקוס בגלריה יאיר בתל אביב.
"מוצא חן בעיני להגיע ליאיר (שולביץ, הבעלים של הגלריה) עם קופסת נעליים בקרטון, לומר לו 'הנה תערוכת יחיד', ולראות איך היא ממלאת את חלל".
מתוך "ביקור סטודיו" כתבה מאת אלי ערמון אזולאי.
הכתבה המלאה בקישור המצורף.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1209519.html

"מוצא חן בעיני להגיע ליאיר (שולביץ, הבעלים של הגלריה) עם קופסת נעליים בקרטון, לומר לו 'הנה תערוכת יחיד', ולראות איך היא ממלאת את חלל".
מתוך "ביקור סטודיו" כתבה מאת אלי ערמון אזולאי.
הכתבה המלאה בקישור המצורף.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1209519.html

יום שני, 24 בינואר 2011
תערוכתו של עידו מרקוס - "בקטנה"
יום שני, 17 בינואר 2011
דני ורטה , "שברים שלמים" - "הארץ", עוזי צור
בעיתון "הארץ" במדור "תרבות וספרות", פורסמה כתבה של עוזי צור, תוכנה של הכתבה מובא בהמשך:
"שלשה ימים בערה האש במפעל הרהיטים של קיבוץ צורעה" - כך מתחיל תיאור תהליך הצילום של דני ורטה, שנמשך בשלושת הימים שלאחר השריפה במקום. ורטה אילתר חצובות בשלושה גבהים שונים, וצילומו באור הזריחה הפך את אזור האסון לחזיון מרהיב של יופי לא צפוי. פתאום נגלות שריטות, גריעות, גוונים מפתיעים של אדום וסגול. ורטה, אחד הקולנוענים הישראלים הבכירים, מצליח גם בצילומים המופשטים לכאורה, בפריימים הבודדים, לספר סיפור שבין התיעודי לאגדי - ציורים ממערות האדם הקדמון ועד לפרסקים על וילות רומיות בפומפיי. שברים של עולם הפותחים פתח לאפשרויות חדשות. ורטה פיתח כמה צילומים בגודל אנושי, הנמנע מהאדרת יתר. האם נעשה בצילומים הללו תהליך מספק של עיכול יד המקרה והגלוי לעין אל פנים האמנות? קשה להחליט, אך משהו בסך הכל מצליח להמיר עצמו למשהו אחר.
"שלשה ימים בערה האש במפעל הרהיטים של קיבוץ צורעה" - כך מתחיל תיאור תהליך הצילום של דני ורטה, שנמשך בשלושת הימים שלאחר השריפה במקום. ורטה אילתר חצובות בשלושה גבהים שונים, וצילומו באור הזריחה הפך את אזור האסון לחזיון מרהיב של יופי לא צפוי. פתאום נגלות שריטות, גריעות, גוונים מפתיעים של אדום וסגול. ורטה, אחד הקולנוענים הישראלים הבכירים, מצליח גם בצילומים המופשטים לכאורה, בפריימים הבודדים, לספר סיפור שבין התיעודי לאגדי - ציורים ממערות האדם הקדמון ועד לפרסקים על וילות רומיות בפומפיי. שברים של עולם הפותחים פתח לאפשרויות חדשות. ורטה פיתח כמה צילומים בגודל אנושי, הנמנע מהאדרת יתר. האם נעשה בצילומים הללו תהליך מספק של עיכול יד המקרה והגלוי לעין אל פנים האמנות? קשה להחליט, אך משהו בסך הכל מצליח להמיר עצמו למשהו אחר.
הירשם ל-
רשומות (Atom)