הארכת תערוכה "לגמרי לא שקטים"

התערוכה "לגמרי לא שקטים", שבה מארחת האגף את גלריה יאיר מת"א, תציג עד ה-8.1.11

שיח גלריה עם דני ורטה בתערוכתו "שברים שלמים"

ביום שישי ה- 31/12/2010
בשעה 12:00
יתקיים שיח גלריה עם דני ורטה
בתערוכתו "שברים שלמים"

תמונות מפתיחת התערוכה "שברים שלמים" של דני ורטה בגלריה יאיר

ביום חמישי שעבר נפתחה בגלריה יאיר תערוכת צילומים של דני ורטה "שברים שלמים"

"שברים שלמים" דני ורטה

בגלריה יאיר תפתח תערוכתו של דני ורטה - "שברים שלמים".

תאריך הפתיחה - יום חמישי, 09/12/2010 בשעה 20:00

תאריך הסיום - יום שישי, 21/01/2011

תערוכת יחיד לבימאי ולתסריטאי ("חמסין", "אספלט צהוב", מטאליק בלוז", "הטורבינה האנושית") בה יוצגו צילומי העקבות שהותירה השריפה במפעל הרהיטים בקיבוץ צרעה (מועד פתיחת התערוכה נקבע לפני זמן רב וללא קשר לאירועים הטרגיים בכרמל).
מפגש טעון ורב-עצמה של כיליון ואסתטיקה הבורא עולם של דימויים, טקסטורות ותצורות חידתיות

לגמרי לא שקטים

גלריה יאיר מת"א שמחה להתארח בגלריה האגף בחיפה בתערוכה חדשה: "לגמרי לא שקטים", שאוצר יאיר שולביץ.


זו תערוכה קבוצתית ללא נושא מוגדר, אך ניתן למצוא בה רוח כללית משותפת השורה על כל היצירות שהיא בבואה לתערוכות המוצגות בגלריה יאיר.


הקשר המיוחד של גלריה האגף עם גלריה יאיר נובע מהבנה והערכה הדדיים. שתי הגלריות מתנהלות בצניעות ופועלות בחללים קטנים ואינטימיים.

הן אינן כפופות לאיש או לדבר מלבד האמונה באמנות אותה הן מציגות.



הפתיחה ביום חמישי
25.11.10
20:00
נשמח לראותכם

גלריה האגף
רחוב הנמל 51
העיר התחתית, חיפה

והיא היתה לי מדינה אחרת

מאת נורית טל-טנא
מתוך גיליון העיר תל אביב, מדור תרבות העיר/אומנות
בתאריך 29.10.10

תוכנה של הכתבה מובא כאן, כמעט במלואו:

תערוכתו של גיל צלנר "איילת השחר" המוצגת בימים אלה בגלריה יאיר, שבין שורות החנויות ברחוב אבן גבירול המתמשך, מאפשרת לנו לפגוש, בנחמה זמנית ובאינטימיות מפרה, יצירה שיש בה מן הצניעות.

גיל צלנר מציג סדרת ציורים ורישומים, שנוצרו במהלך ארבע השנים האחרונות. נופים אורבניים פרוזאיים, שנוצרו סמוך לסטודיו האמן, הממוקם במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, בין מפגש הרחובות גר"א, איילת השחר, הרכבת וראש פינה. יש משהו אינטימי ומיידי בצפייה ראשונית בעבודות בפורמט ציורי קטן ממדים, העשיר בצבעוניות עכורה לצד חלקים "רייקים". נדרש מאיתנו הצופים להתקרב לפורמט ולהתעכב למבט נוסף המספק את הצורך להתחקות אחר המקום ואחר הדרמות המסתתרות.

במבט ראשון נדמה כי צלנר נכנס לקטגוריה של הציור הפיגורטיבי, ציור נוף, אך למעשה הוא חריג בנוף האמנים המקומי, בשיטות העבודה ובהתיחסותו לנושא הציורי. הוא לא מצייר בסטודיו מתוך תצלום של המקום כפי שציירים רבים פועלים כיום, אלא לוקח על אופניו בד, צבעים ומכחולים, יוצא לרחוב ועובד מתוך התבוננות.

צלנר נוקט שיטת ציור שנדמה שכמעט פסה מן העולם, שיטה האופיינית לציירי העבר, הציירים האימפרסיוניסטים וקודמיהם מהמאה ה-19, שיצאו למרחבי הנוף עם צבע ובד קטן הקל לנשיאה וניסו ללכוד ביצירותיהם את אזורי המפגש, בין הטבע הנקי והטהור, לבין המלאכותי מעשה ידי אדם – גשרים, מפעלים, בתים, בניינים, גדרות וכל המרמז ומדגים את התערבותו של האדם בטבעי, הפראי והבלתי מופרע.

התבוננותו היא התבוננות ריטואלית, כזו היוצרת זיקה אישית למקום. יש בהתבוננות מהדבקות ומהמחויבות שבתפיסת הדיוק של המבט הבלתי מתווך, מבט ישיר שאינו מתפשר. צלנר מגיע לאותו מקום קבוע, באותה שעה, משך ימים, שבועות ולעיתים אף חודשים ומצייר מאותה זווית. הציור והרישום שלו יוצרים מפגש של חסד. מפגש אינטימי בין הצייר לכלי הציור שלו, בין הצייר לקהל העובר ושב שסביבו, בין הצייר לרגע ממוקד בזמן. מפגש עם האתמול, היום והמחר. מפגש עם נקודת נוף אורבני על בנייניו והדמויות הבודדות המתהלכות בו, עם אותן סיטואציות המתרחשות באותה פינת רחוב מוכרת.

גיל צלנר - איילת השחר, פתיחת תערוכה

הפתיחה ביום חמישי, 7 באוקטובר, בשעה 20:00
גלריה יאיר, רחוב אבן גבירול 6, תל-אביב

שם ברחובות התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, רחוק מהעין, נמצאים מושאי ציוריו של גיל צלנר. הסטודיו של צלנר שכן ברחוב הגר"א ומשם החל לצייר את סביבתו הקרובה: רחובות הגר"א, איילת השחר, הרכבת, ראש פינה: חוזר לאותה פינה קבועה, לאותו מפגש רחובות.
גם לאחר שנאלץ לעזוב את הסטודיו ולעבור לאזור אחר, ממשיך צלנר בעקביות לחזור ולצייר שם. שגרת העבודה באותו אזור היא ריטואל המעיד על קיום זיקה רגשית עמוקה למקום, וכי בחירתו בו אינה מקרית.
זקוק למבט ולמגע הישיר עם מושאי ציוריו, על כן הוא רושם ומצייר מהתבוננות.
אלו נופים עירוניים מצולקים ומחוספסים: בתים, עצים ולעתים קרובות נוכחת דמות אחת בלבד. שורה עליהם הלך רוח קודר ומלנכולי: העצים חשופים, מוטים אלכסונית על סף קריסה. בתים נוטים על צידם, שחלונותיהם אטומים הנראים כנטושים. הדמות נראית בודדה, תלושה, חסרת תווי פנים, מחפשת אחר שיוך כלשהו למקום, כמעט כלואה בנוף. בציור מרגש במיוחד נראית מהגב ילדה קטנה ואבודה, תוהה במרחב וצופה בתימהון בדבר מה שמסעיר אותה.
בציורי השמן גוונים כהים מתערבבים זה בזה, צבעוניות חומה דומיננטית על רקע אפורים, כמו עכירות. צלנר מנסה למצוא את הגוון והטון המדויק לרוח המקום.
אווירת הציורים חורפית אבל רחוקה מפסטורליות. דבר מה מעיק עליהם, סוד מסתתר בקרבם.
רישומי העיפרון עשויים באינטנסיביות רבה, בנויים ממערך קווי צפוף וסוער, כמו מנסים להכיל את הכול, אולי גם את הפצע שקיים בנוף, אותו פצע שצלנר תופש כמאפשר לריבוי להתקיים.
צהוב בהיר, כמעט דהוי, משמש כרקע בחלק מהרישומים, ומזכיר אור קלוש של פנס רחוב לילי החושף את הפינות האפלות.
מהו המקום שצלנר חוזר אליו שוב ושוב? הוא בא והולך אל החצר האחורית שלנו. קרובה אלינו במרחק נגיעה אך מודחקת ורחוקה עד מאד מהתודעה.
עובדים זרים ופליטי הגלובליזציה, נרקומנים וזונות משולי החברה והמודרים ממנה, מאכלסים את מתחם התחנה המרכזית הישנה. להגיע לשם בהתמדה מחייב ראשית להישיר אליהם מבט.
צלנר אומר שהוא מוצא את עצמו פעמים רבות מצפה ומחכה לאיש המסוים שיעבור במקום. מתקיים איתו סוג של דיאלוג ללא מילים. לדידו זו חזרה למקום מוכר, גם אם הוא מכיל סיטואציות אנושיות קשות. החזרה למקום מוכר מאפשרת לו השהייה, העמקה ויכולת ללכוד את רוחו וקצבו.
ציוריו של צלנר צנועים,קאמריים ונוגעים ללב באנושיותם. עבודותיו אינן כובשות את הצופה ממבט ראשון, אלא מזמינות אותו להתבוננות מעמיקה בדומה לתהליך יצירתם.
.
יאיר שולביץ